נס? אדרנלין! כותרת משנה: יש משהו בחומר הזה שעושה ניסים ונפלאות. את נסיעה לנס הרים וממנה – אני לא אשכח עוד הרבה זמן שם המשחק הוא ללא ספק, אדרנלין. אחרת איזו סיבה יש לי לקום ביום שבת בשעה שש בבוקר, ללבוש מעיל ולנעול מגפיים, להכין שלוקר עם מים קפואים, ערכת קפה (חובה), לחבוש קסדה, לנסוע בכביש מפותל לכיוון נס הרים כדי לפגוש חבר, שלמרות שאיחר עדיין המשכתי לחכות כי סוף סוף קיבלתי את האומץ לרדת קצת מהכביש ולנסות רכיבת שטח. האופנוע שאני רוכב עליו נחשב לכלי רכב דו שימושי - שטח וכביש. רציתי לנסות את כוחו וגם את כוחי ברכיבת שטח. לכן שוחחתי עם חברי ישראל, אותו הכרתי ברכיבה למען תושבי עוטף עזה וביקשתי ממנו לתת לי לטעום מעט מאבק השטח. ישראל הסכים בשמחה, קבענו להיפגש בשעה שמונה בבוקר בבר "בהר" אשר נמצא בנס הרים. את הדרך לנס הרים עשיתי עשרות פעמים, וזאת אחת הדרכים היפות בארץ שעוברת בין הרים ויערות. בדרך תמיד תמצא רוכבי אופניים שמזיעים את העלייה הקשה ובסוף הדרך אתה פוגש אותם מחייכים ומתרגשים כאילו ניצחו את העולם. המקום עצמו גדוש ברוכבי אופניים, רוכבי אופנועים, רכבי ספורט וסתם מטיילים שבאו לנופש, אבל את כל זה כבר ראיתי בעבר. ההתרגשות האמיתית הייתה מעצם העניין שהיום אני עושה משהו אחר, היום אני הולך להכיר את ההרים, לא מהכביש שאליו אני רגיל, אלא מתוך שבילי היערות עצמם. כשישראל הגיע, יצאתי בעקבותיו ונכנסנו לשטח דרך יער בגין. דרך הכורכר היתה חדשה לי ולאופנוע. נכנסתי אליה בחשש, לא ידעתי איך האופנוע יגיב ולכן רכבתי לאט ולאט יותר בסיבובים. ככל שהתקדמנו, הדרך הפכה למפותלת יותר, קשה וחלקלקה, האבנים עפו לכל עבר כאשר גלגלי האופנוע עברו מעליהן, בכל פיתול או מעבר קשה - ישראל עצר וחיכה שאעבור את המכשול. ככל שעבר הזמן התחלתי לחוש מעט יותר בטוח בעצמי האופנוע, ולמדתי לאט את היכולות שלנו. תחילת הדרך היתה כפי שנקראת בשפת הרוכבים "דאבל" (רחבה) וככל שהמשכנו לעובי היער הדרך הפכה ל"סינגל" (צרה) עם המון מהמורות, גזעי עצים חתוכים שצצו מהאדמה, אבנים גדולות אשר חוסמות את הדרך וצריך לעקוף אותן, כשתהום פעורה בצד השביל, הפחד שהאופנוע יחליק ואני ביחד איתו לתהום, חידד לי את כל החושים וכמובן הזרים אדרנלין מטורף בגופי. בשביל המעיינות, ממש לפני שעצרנו למנוחה קצרה באמצע היער ובדיוק שהרגשתי שאני שולט מעט בשטח האופנוע, הגענו לגישה שחששתי לעבור, עצרתי את האופנוע ואמרתי לעצמי, אין סיכוי שאני עובר את זה, זה מפחיד מדי. אז נכון שהמעבר לא היה כזה גדול ובטח אופנועני שטח ותיקים היו צוחקים עליי, אבל ישראל עצר את האופנוע ודרבן אותי לעבור. הדופק שוב הואץ והחלטתי שאני עושה את זה. הכנסתי להילוך ראשון, נתתי גז, המנוע נהם מתחתי כאילו אומר "תן בראש". הרמתי את הקלאץ' לאט לאט והאופנוע עבר את המכשול כמו גדול, הרגשתי התרוממות מטורפת בגוף כאילו כבשתי את פסגת האוורסט. כשעצרנו וירדנו מהאופנועים לנוח הגיעה חבורה של אופנועי שטח ועברו עלייה בצורה הרבה יותר רצינית, אבל אני, עדיין הרגשתי גאה בעצמי. בהמשך, הדרך לא הייתה קלה יותר ולא סלחנית. על כל טעות שילמנו האופנוע ואני, אם בירידות תלולות וחלקות, או בעליות מפחידות, ובכל הזמן הזה - אני והאופנוע לומדים להכיר אחד את השני במצבי קיצון שלא היינו רגילים בהם. בסוף הדרך עצרנו בחניון וכמובן ששתינו קפה, יחד עם הקפה הבאתי איתי חבילת וופלים שהפכו בגלל המהמורות לאבק של וופל ושוקולד. כמובן שהאדרנלין לא הפסיק לזרום לי בגוף והרגשתי במשך כמה שעות כמו נער.
Comments